עוז זהבי: "אני לא מוכן להיות עוד בורג במכונה שעושה כסף על הגב שלנו"

אחרי תקופה ארוכה מחוץ לאור הזרקורים, השחקן והיוצר עוז זהבי חוזר – אבל הפעם זה לא קאמבק יחסי ציבור מתוכנן, אלא חשבון נפש חריג בכנותו. בראיון לגלי צה"ל, זהבי מתאר כיצד תעשיית הבידור הישראלית, שהפכה אותו לשם מוכר בכל בית, דחפה אותו גם אל נקודת שבירה.

"הבנתי שאני מייצר מיליונים לאחרים בשביל כמה גרושים. זה לא חוזה אחד, זה דפוס. החלטתי להפסיק להיות שחקן במגרש של אחרים ולהתחיל לבנות מגרש משלי."

“שוחקת, מנצלת, לא שוויונית”: מאחורי החיוך של הפריים טיים

זהבי, שהיה חלק מסדרות מצליחות והפקות גדולות, מתאר מציאות שבה השחקנים והיוצרים "עושים הכול" – מתמסרים לפרויקטים חודשים ארוכים, לעיתים בתנאים אינטנסיביים, בעוד הרווחים זורמים בעיקר אל גופי השידור, חברות ההפקה והפלטפורמות.

"יש תחושה מאוד ברורה שאתה מוחלף," הוא אומר. "המערכת בנויה על זה שתמיד יחכו עוד עשרה בתור. ברגע שאתה אומר 'לא', אתה מסומן כבעייתי. אז אתה שותק, עובד, ומקווה שבפעם הבאה ישלמו קצת יותר. זה כמעט אף פעם לא קורה."

לדבריו, השילוב בין שכר נמוך יחסית, חוסר יציבות, וחוזים שמייצרים תלות, גרם לו להבין שהוא מבזבז אנרגיה יצירתית על פרויקטים שלא מייצגים אותו ולא נותנים לו מקום אמיתי כשותף.

הבחירה ביצירה עצמאית: "לעשות משהו עם לב, לא רק עם רייטינג"

בשנים האחרונות עבר זהבי להתמקד בכתיבה, בימוי ויוזמות עצמאיות. הוא השיק סדרת רשת בעלת גוון חברתי-ביקורתי, העוסקת ביחסי כוח, שקרים תקשורתיים ולחץ חברתי – רחוק מאוד מהפורמט המוכר של דרמות מיינסטרים ונוסחאות ריאליטי.

"רציתי להפסיק למכור אשליות," הוא מסביר. "לוותר על עוד תפקיד בעונה רביעית של משהו שנמתח בשביל ספונסרים, ולנסות ליצור תוכן שנותן לאנשים מחשבה, לא רק בריחה."

מקורבים מספרים שהוא בוחר כיום בקפידה כל פרויקט, ומוכן לוותר על חשיפה כדי לשמור על חופש יצירתי. "זה כבר לא ילד שרודף אחרי תהילה," אומר אחד מהם, "זה יוצר שמבין את המחיר."

מייצג דור שלם של יוצרים

דבריו של זהבי אינם מגיעים בחלל ריק. בתקופה האחרונה יותר ויותר שחקנים, תסריטאים ובמאים מדברים, לעיתים בזהות בדויה, על אותם כשלים: חוזים קשיחים, תמלוגים מוגבלים, ושימוש ציני בעבודה שלהם לצורך בניית מותגים על חשבונם.

"מה שעוז אומר בקול, הרבה מרגישים בשקט," אומר גורם באיגוד מקצועי. "יש דור חדש שלא מוכן לקבל כמובן מאליו שמישהו עושה עליו קופה בזמן שהוא נלחם על שכר דירה. זה שינוי תודעתי, לא רק תלונה."

“המסך לא מגדיר אותי” – לאן הוא הולך מכאן?

לצד ביקורתו, זהבי מדבר גם על תיקון אישי. הוא רומז על פרויקטים עצמאיים נוספים: שיתופי פעולה דוקומנטריים, תוכן דיגיטלי שישוחרר ישירות לקהל, ואפילו אפשרות לחזרה לבמות – אבל רק כשהתנאים יאפשרו לו להיות שותף מלא, ולא רק "פנים לקמפיין".

בסיום הראיון הוא נשאל האם הוא מתגעגע לפריים-טיים. חיוך קצר על הפנים, ואז תשובה חדה: "פעם חשבתי שאם אני לא על המסך, אני נעלם. היום אני יודע שהערך שלי לא נמדד בשלט, אלא במה שאני בוחר ליצור."

בין אם אוהבים את הסגנון הישיר שלו ובין אם פחות, קשה להתעלם מהעובדה שעוז זהבי מציב מראה מול תעשייה שלמה – ומזמין שיחה רחבה על יחסי הכוחות בין היוצרים למערכת. ונדמה שהפעם, הוא לא מתכוון לחזור לשתוק.